|
הורסיו קירוגה הוא אחד הסופרים המפורסמים ביותר באמריקה הלטינית.אומן הסיפור הקצר.
הורסיו קירוגה נולד ב 31 דצמבר 1878 כבנו של סגן הקונסול של ארגנטינה בעיירת הגבול של אורוגוואי סאלטו. הוא התאבד ב-19 בפברואר 1937 בבית חולים בבואנוס איירס בשתיית כוס רעל ציאנד לאחר שהתברר לו כי לקה בסרטן ערמונית סופני .
עשרים שנותיו הראשונות עברו עליו בארץ מולדתו.
חברתו הראשונה נערה יהודייה, מרי אסתר. הקשר ביניהם נמשך רק שנתיים. הוריה התנגדו נמרצות לקשר ביניהם כי הורסיו לא היה יהודי.
בגיל צעיר התחיל בכתיבה ספרותית, שירים ומאמרים שנחתמו עם שמות בדויים שונים. בשנת 1899, הקים את כתב העת של סאלטו.
בכתיבתו הושפע מגבריאלה ד'אנונציו, ג'וזף רודיארד קיפלינג, אלן אדגר פו, אנטון צ'כוב וגי דה מופסן. בחינוך ילדיו הושפע מאיוואן סרגייביץ טורגנייב, וחינך אותם ברוח דמותו הספרטנית של לברצקי בספר "קן אצילים".
חייו של קירוגה טעוני טרגדיה. מכאן נובע הסבל והפסימיות בסיפוריו, שרבים מהם הם בהשראת נושא המוות. כאשר הורציו היה רק בן שלושה חודשים, אביו מת בתאונת ציד. כשהיה בן שבע עשרה שנה הוא חווה התאבדות של אביו החורג. בשנת 1901 חווה שלושה מקרי מוות נוספים. שני אחיו פרודנסיה ופסטורה מתו מטיפוס.הורסיו הרג בשגגה את חברו הטוב ביותר פדריקו כאשר לימד את פדריקו לתפעל אקדח.
ארבע שנים אחר כך,בשנת 1915 אשתו אנה מריה, לא הייתה מסוגלת לשאת את החיים הקשים של הג'ונגל ואת אופיו של בעלה, השתגעה והתאבדה בהרעלה.
|
האיש דרך על משהו לבנבן, ומיד חש בנשיכה ברגל. הוא ניתר לפנים, גידף בשובו לאחור וראה נחש ירקוסו מפותל סביב עצמו מתכונן לתקוף שנית.
האיש העיף מבט מהיר ברגלו במקום בו בקושי התעבו שתי טפות דם, שלף את המצ'טה מהחגורה. הנחש הבחין באיום והשקיע את ראשו בלולאה שלו; אבל המצ'טה נפלה לאחור, נוקעת את החוליות.
האיש התכופף עד למקום הנשיכה, סילק את טפות הדם והרהר לרגע. כאב חד שנבע משתי הנקודות הסגולות פשט בכל רגלו. בבהילות קשר את הקרסול במטפחתו. כשהוא נשוך המשיך ללכת עד לחוותו.
הכאב ברגל התעצם, עם תחושה של תפיחה עזה, ולפתע האיש הרגיש שתיים, שלוש הבלחות כאב עזות, כמו ברקים שהקרינו מהפצע עד לאמצע השוק. הניע את הרגל בקושי; יובש מתכתי בגרון מלווה בצמאון יוקד,סחט ממנו קללה חדשה.
לבסוף הגיע לחווה ונפל פשוט זרועות על ההגה של הטחנה. שתי הנקודות הסגולות בכף הרגל שתפחה כולה, נראו עתה מפלצתיות. העור נראה כחוש ועל סף התבקעות בשל המתח. הוא רצה לקרוא לאשתו, וקולו נעתק בגרון הניחר והיבש. הצמא הטריף אותו.
דורותי! - הוא הצליח לנהום נהמת גסיסה. תני לי מי סוכר!
אשתו רצה עם כוס מלאה, שהאיש גמע בשלוש לגימות. אבל הוא לא הרגיש בנוח עם כך.
- בקשתי מי סוכר, לא מים! הוא שאג שוב. תני לי מי סוכר!
- אבל אלה מי סוכר, פאולינו! מחתה האישה, מפוחדת.
- לא, נתת לי מים! רוצה מי סוכר! אני אומר לך!
האשה רצה שוב וחזרה עם בקבוק גדול. האיש לגם כוס אחרי כוס אבל לא חש מאומה בגרונו.
הביט ברגלו הכחלחלה הבוהקת בנמק, ואז מלמל, זה נהיה מכוער, הבשר גדש את את הקשר של תחבושת המטפחת כמו פודינג מפלצתי שחור.
הבזקי הכאבים נעשו רצופים והגיעו עכשיו למפשעה. היובש החמור של הגרון והנשימה שנעשתה חמה יותר, התעצמו באופן שווה. כאשר התאמץ לשבת, הקאות פתאומיות החזיקו אותו חצי דקה כשראשו נתמך בהגה העץ.
אבל האיש אינו רוצה למות, ירד לחוף ועלה לקאנו שלו. הוא ישב בירכתיים והחל לחתור למרכז הפאראנה. זרם הנהר שם, הזורם בקרבת האיגוואסו שישה קילומטרים היה נושא אותו בחמש שעות לטאקו פקו.
האיש, עם אנרגיה קודרת, יכול היה להגיע ביעילות לאמצע הנהר; אבל ידיו הרדומות שמטו את המשוטים בקאנו, ואחרי הקאות דם חדשות העיף מבט בשמש השוקעת מעבר להר.
כל הרגל, עד אמצע הירך, הייתה כבר עתה גוש קשה ומעוות שקרע את הבגד. האיש חתך את החבישה, פתח את מכנסיו בסכין שלו: הבטן התחתונה צבתה והתנפחה, עם כתמים כחלחלים גדולים וכאבים עזים. האיש חשב שהוא לעולם לא יוכל להגיע לבד לטאקו פקו, והחליט לבקש את עזרתו של אלבס חברו, אם כי הם היו מסוכסכים מזה זמן רב.
זרם הנהר שעט לכיוון החוף הברזילאי, והאיש יכול היה בקלות לעגון. פצוע הוא זחל במעלה הגבעה, אבל אחרי עשרים מטרים, מותש, הוא שכב על חזהו.
- אלבס! צעק כמה חזק שיכל; לשווא הקשיב.
- חבר אלבס !
- אל תתכחש לטובה הזו! קרא שוב מרים מבטו מן הקרקע. בדממת הג'ונגל לא נשמע אף רחש. האיש אזר כוחות להגיע לקאנו שלו, והזרם נשא אותה מחדש, סוחף אותה במהירות בזרם.
הפאראנה זורם שם בתחתיתו של עמק שקירותיו מתנשאים לכמה מאות מטרים, עוטפים את הנהר ביגון קודר. מגדות הנהר שחורות הבזלת מתנשא יער, גם הוא שחור. קדימה, לצדדים, מאחורי קיר נוגה אינסופי, מתחתר הנהר בעמקי תחתיתו, ומבעבע בהשתפכות אינסופית של מי בוץ. הנוף הוא אגרסיבי, והוא שולט בדממת המוות. ובערוב היום, עם זאת, יופיו חשוך ושקט עוטה הוד ייחודי.
השמש כבר ירדה, כאשר האיש, חצי שוכב על קרקעית הבוצית, חש צמרמורת אלימה. ולפתע, תוך פליאה, זקף בכבדות את ראשו, חש טוב יותר. הרגל כאבה פחות, הצמא פחת, והחזה שלו שוחרר, פתח לתקוה רפה.
הרעל החל להיעלם, אין ספק. חש שמצבו היה כמעט טוב, למרות שלא היה לו כוח להזיז את ידו, זירזוף הגשם המתמשך יחזיר הכל לקדמותו. הוא העריך כי בתוך שלוש שעות הוא יהיה בטאקו פקו.
האושר גאה וביחד עמו נמנום מלא בזכרונות. הוא לא חש יותר במאום, לא ברגל ולא בבטן. הוא יחיה עם חברו גאונה בטאקו פקו? אולי גם יראה את הבוס שלו לשעבר מיסטר דוגלאד ואת האיש שקלט אותו בבית המלאכה.
הוא יגיע בקרוב? השמש על סף שקיעה פורשת מסך זהב, וגם הנהר נצבע. מהחוף הפרגואי שנתכהה כבר, ומההר הנוטה על הנהר פשטה צינת בין ערביים, מחדירה ערפילים של פריחת תפוזים ודבש בר. זוג תוכיים עף בשקט במרום אל עבר פרגוואי.
שם בנהר הזהב, נסחפה הבוצית במהירות, לעיתים סובבת סביב עצמה לפני בעבוע המערבולת. האיש היושב בה מרגיש בכל פעם יותר טוב, ובין לבין חושב על הזמן המדוייק שעבר מאז ראה את מעסיקו לשעבר, דוגלאד. שלוש שנים? אולי לא, לא כל כך. שנתיים ותשעה חודשים? אולי. שמונה חודשים וחצי? כן, בהחלט.
פתאום הוא הרגיש שהוא קפוא עד לחזה.
איך זה יהיה? והנשימה ...
האיש שקלט אותו בבית המלאכה לעץ של מיסטר דוגלאד,לורנצו קובייה, הכיר אותו בפוארטו אספרנסה ביום הששי הקדוש. יום ששי? כן, או יום חמישי ...
האיש מתח אט אט את אצבעות ידו.
יום חמישי ...
והפסיק לנשום.
סוף
