בהכרזת העצמאות נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
בחברה הישראלית ישנן גישות שונות באשר להגדרתה של מדינת ישראל ובדבר השאלה מהי משמעות המושג מדינה יהודית. להלן יוצגו גישות אלה.
את הגישות השונות באשר להגדרתה של מדינת ישראל ניתן להציג על פני רצף.
בקוטב (בקצה) האחד מוצגת הגישה שלפיה מדינת ישראל צריכה להיות מדינת התורה (מדינת הלכה), מדינה שמוסדותיה וחוקיה פועלים על פי ההלכה היהודית. על פי גישה זו, מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית דתית בלבד. בקוטב (בקצה) השני מוצגת הגישה שלפיה מדינת ישראל צריכה להיות מדינה של כלל-אזרחיה, מדינה שאינה מזוהה עם הלאום היהודי, אלא מדינה דמוקרטית המחויבת למתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, מדינה שבה הזהות הלאומית היא פוליטית ומשותפת לכלל האזרחים, יהודים ולא יהודים.
בין שני קטבים אלה נמצאות הגישות הציוניות, המאמצות את הנאמר בהכרזת העצמאות ומכירות בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית מדינת לאום יהודית המזוהה עם הרוב היהודי שבה, והיא גם דמוקרטית; מדינה שהיא גם מדינתם של כל האזרחים - יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים, והיא מחויבת לשוויון זכויות מלא לכל האזרחים. על פי גישה זו, אין במדינת ישראל חפיפה בין הזהות הלאומית האתנית לזהות האזרחית.
כאמור, קיימות גישות שונות גם בדבר משמעות המושג מדינה יהודית. בחברה הישראלית היהודית מתקיים ויכוח באשר לצביונה היהודי של המדינה, ועולות שאלות כמו: מה תהא הזהות היהודית של המדינה? האם צריכה המדינה לינוק את ערכיה מהדת היהודית, והדת היהודית צריכה להשפיע על צביון המדינה בחיים הציבוריים ועל אורח חייהם של התושבים? או, האם המדינה צריכה לינוק את ערכיה מהמסורת ומהתרבות היהודית, ולא דווקא מהדת היהודית?
גם בעניין זה - צביונה היהודי הרצוי של המדינה - אנו מוצאים בקרב הציבור היהודי בחברה הישראלית גישות אחדות שאפשר למקמן על פני רצף.
בקוטב אחד מוצגת הגישה שלפיה מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית במשמעות הדתית - מדינת תורה, שבה ההלכה היהודית היא חוק המדינה. בקוטב הנגדי מוצגת הגישה שלפיה מדינה יהודית היא מדינה בעלת רוב יהודי אשר אינה חייבת להיות בעלת מאפיינים יהודיים ייחודיים. זאת, פרט לחקיקת חוקים כמו חוק השבות, שאחת ממטרותיו היא לממש את הרעיון הציוני, כלומר להקים מדינה שתהיה מקלט לעם היהודי. אפשר להניח שאותו רוב יהודי יטביע את חותמו על אופייה הלאומי, התרבותי והלשוני של המדינה. בין שני הקטבים האלה נמצאות שלוש גישות ציוניות שונות לגבי מהות "היהודיות" של המדינה היהודית: הגישה הדתית-לאומית, הגישה התרבותית-לאומית והגישה הדוגלת במדינת העם היהודי.
גם בקרב חברי מועצת העם הזמנית, החתומים על הכרזת העצמאות, לא שררה תמימות דעים לגבי הגדרת "מדינה יהודית". העמדות השונות לגבי פירוש המושג מדינה יהודית הביאו לוויכוחים נוקבים, בעיקר בין דתיים לחילונים, באשר לנוסח הכרזת העצמאות. הדתיים רצו להדגיש בהכרזה את היסודות הדתיים על ידי ציטוט פסוקים מהתנ"ך והכנסת ביטויים בעלי משמעות דתית ; ואילו החילונים רצו להדגיש בהכרזה את היות המדינה חילונית. הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות התקבל כמוצא של פשרה על דעת רוב חברי מועצת העם הזמנית החתומים על ההכרזה.
דוגמה לחילוקי הדעות ולמציאת הפשרה הוא הוויכוח על ציון שם השם (האל) בהכרזה. המחלוקת הסתיימה בהכנסת הביטוי "מתוך ביטחון בצור ישראל" לנוסח ההכרזה. ביטוי זה היה פשרה בין הגישות השונות: הגישה הדתית והגישה החילונית, אשר כל אחת מהן נותנת פרשנות שונה למושג צור ישראל. צור ישראל על פי התפיסה הדתית הוא כינוי לאלוהים, ואילו החילונים מפרשים את המושג במשמעות של עוצמה וכוח.
גם לאחר קבלת נוסח הפשרה של הכרזת העצמאות, הוויכוח באשר לצביונה הרצוי של המדינה היהודית נשאר בעינו.
מדינה יהודית: גישות שונות
1. מדינה יהודית - מדינת התורה
גישה זו מזוהה עם היהדות החרדית, הרוצה במדינה יהודית דתית שתקום כחלק מתהליך הגאולה המשיחי ותפעל על פי חוקי התורה. אזרחיה היהודים של מדינה זו יחיו על פי מצוות התורה ויקיימו את כל מצוות התורה הלכה למעשה. ההנהגה השלטת במדינה תהיה הנהגה דתית שתוסמך לתפקידה על פי כללי ההלכה. הציבור החרדי ברובו אינו מקבל את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מכיוון שהמדינה הוקמה על ידי התנועה הציונית ולא כחלק מתהליך הגאולה הנסית, וחוקיה אינם חוקי ההלכה היהודית. יתרה מזאת, על פי תפיסתם העם היהודי אינו רשאי ליטול גורלו בידו ולשאוף לריבונות.
בקרב הציבור החרדי יש קבוצות שונות. יש חוגים המזוהים עם המפלגות אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס, המכירים במדינת ישראל כמציאות קיימת, גם אם הם אינם שלמים עם הקמת המדינה על ידי הציונות שלה הם מתנגדים. (להשקפתם, מדינת ישראל אינה מדינה יהודית). הם משתתפים בחיים הפוליטיים: ברשויות המקומיות, בממשלה ובכנסת. הם פועלים בדרך של חקיקה על מנת להשפיע על צביונה של המדינה ברות ההלכה. יש מיעוט של קבוצות קיצוניות, כמו העדה החרדית, נטורי קרתא וחסידי סטמאר,.* אשר אינן מכירות כלל במדינת ישראל.
2. מדינה יהודית - מדינה דתית לאומית
גם לפי גישה זו - שבה מחזיקים הדתיים הלאומיים - המדינה היהודית צריכה להיות מדינת התורה, אלא שלהבדיל מגישת החרדים מדובר בשאיפה אידיאלית : "השאיפה האידיאלית של הציונות הדתית היא 'מרינת התורה', כלומר: מדינה שאורחיה היהודים כולם שומרי דת, בתי דיניה ממונים על פי ההלכה ושופטים על פיה, חינוכה ברוח התורה, וכל חקיקתה נעשית על דעת גדולי התורה ועל פי ההלכה. אולם השאיפה האידיאלית איננה מוצגת כפרוגרמה פוליטית..."*" זאת ועוד, שלא כמו היהדות החרדית, על פי הגישה הדתית לאומית מדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה" (ראשית הגאולה). חובה להשתתף בתהליך זה. הקמת המדינה היא מעשה דתי - חלק מתהליך הגאולה - הבא לידי ביטוי, בין היתר, בשחרור מעול זרים, בהקמת שלטון יהודי עצמאי וצבא יהודי ובניצחון במלחמות. המצדדים בגישה זו רואים חשיבות רבה בשיתוף פעולה עם המפלגות הציוניות הלא-דתיות.
על פי גישה זו, במדינה היהודית יש מקום מרכזי להלכה היהודית בחיים הציבוריים, כמו: שמירת שבת בפרהסיה, כשרות במוסדות ציבור ובצבא ונישואין וגירושין על פי חוקי ההלכה. ידעת בעלי גישה זו מן הראוי שהחקיקה והפסיקה במדינה יתבססו על המשפט העברי, כלומר על המקורות היהודיים ההלכתיים השאובים מתוך המקרא, המשנה, התלמוד ועל פסיקותיהם של פוסקים העוסקים ביחסים שביך אדם לחברו ובנושאים הנוגעים להסדרים חברתיים.
3. מדינה יהודית - מדינת לאום יהודית תרבותית
על פי גישה זו, מדינה יהודית היא מדינה ציונית היונקת מהמסורת הלאומית, התרבותית והדתית ומהמורשת היהודית. ובמילים אחרות, מדינת ישראל היא מדינה חילונית השואפת להנחיל את ערכי היהדות. בין המצדדים בגישה זו אין אחידות דעים לגבי השאלה על פי אילו ערכים יהודיים יתחנכו הדורות הבאים. כל אחד בוחר מתוך המסורת, הדת, המורשת וההיסטוריה היהודית את הערכים, המנהגים והמסורות המקובלים עליו. פרופ' אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון, מבהיר מהו לדעתו המושג "מורשת יהודית" "מורשת-ישראל' היא מושג לאומי. החובק את המורשת של האומה, הישנה והחדשה גם יחד. נכללים בה בוודאי עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום העולים ממקורותינו העתיקים, אך אין הם מוגבלים לאלה בלבד. עלינו להשקיף על רצף ההיסטוריה של העם. מורשת-ישראל כוללת את מורשתו של הרמב"ם ואת מורשתם של שפינוזה ומנדלסון; את מורשתו של הרצל ואת מורשתו של אחד-העם ; את המורשת שלפני הקמת המדינה ואת זו שלאחריה; את המורשת העולה מספרות תורנית ואת זו העולה מספרות חילונית... המדינה היהודית שהוקמה בארץ-ישראל הינה מדינתם של הרצל ושל אחד העם, של שמואל הנגיד ושל ביאליק, לא פחות משהיא מדינתם של הרמב"ם ושל החזון איש."*
4. מדינה יהודית - מדינת העם היהודי
גישה זו מדגישה את היותה של המדינה מדינתם של כל היהודים: "...כמדינה יש לנו ייחוד בעצם העובדה שאנחנו מדינה יהודית, הפתוחה לכל העם היהודי, שבה התקבצו חלקים ניכרים מגלויותיו. ייחודה של המדינה הוא, שאינה רואה עצמה כשייכת לתושביה בלבד אלא גם כבעלת תפקיד בהיסטוריה של העם היהודי וכפתוחה בפני כל מי ששייך לו ..."
מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מהווה מוקד הזדהות לאומית ורגשית ליהודים החיים בתפוצות. המדינה מטפחת מערכת קשרים עם יהודי התפוצות. עצם היותה מדינת העם היהודי בא לידי ביטוי בסמלים, במוסדות יהודיים ובחקיקה ייחודית דוגמת חוק השבות.
5. מדינה יהודית - מדינת היהודים
אליעזר שבידי* מסביר גישה זו כך
"מדינה יהודית צריכה להיות מדינה שיש בה רוב יהודי וריבונות יהודיה. לשון אחרת: מדינה יהודית אינה אלא מדינת היהודים... תפישה כזאת איננה מחייבת שום שותפות של תכנים, לא השקפת-עולם ולא אורחות- חיים, ואפילו לא תרבות בהוראתה הכללית ביותר. בני המוצא היהודי... יקימו לעצמם מרינה. בדיעבד תתגבש בה תרבות, ואולי תהיה זו תרבות בעלת סימני היכר מיוחדים. אבל לכתחילה התרבות הזאת איננה תנאי לחיים משותפים."
על פי גישה זו, מדינה יהודית פירושה מדינה ציונית. המצדדים בגישה זו מדגישים את הצורך בהבטחת הרוב היהודי, שישלוט במדינה, בין היתר, באמצעות חוק השבות המאפשר לכל יהודי לעלות לישראל. אופייה, תרבותה ודמותה ייקבעו בעיקר על ידי הרוב היהודי. בהקשר זה ראוי לציין את שם ספרו של הרצל: מדינת היהודים (ולא מדינה יהודית).
סיכום
עד כה הוצגו חמש גישות שונות למדינת ישראל כמדינה יהודית. גישות אלה שונות זו מזו בזיקה שלהן אל הדת ואל המסורת היהודית. מרכזיותה של הדת במדינה הולכת ופוחתת מגישה לגישה - ממדינת התורה עד למדינת היהודים.
על פי הגישה הראשונה מדינת ישראל היא מדינה יהודית דתית שחוקיה הם חוקי התורה ללא זיקה לדמוקרטיה המודרנית ; מדינה שאבני היסוד שלה הן הדת וההלכה.
ארבע הגישות האחרות - הגישה הדתית לאומית, הגישה הלאומית תרבותית, גישת מדינת העם היהודי וגישת מדינת היהודים - שונות זו מזו בזיקה אל הדת והמסורת היהודית, אולם המשותף להן הוא שהן דוגלות בכך שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ציונית. זאת ועוד, לפי הגישות האלה מדינת ישראל היא גם מדינה דמוקרטית, נוסף על היותה מדינה יהודית.
מדינת ישראל - מדינת כלל אזרחיה
גישה זו שואפת לראות במדינת ישראל מדינה דמוקרטית השייכת לכלל אזרחיה, מדינה שבה הזהות הלאומית היא פוליטית-ישראלית, וערכיה - דמוקרטיים. על פי גישה זו, המדינה לא תהיה מדינת לאום יהודית. כלומר, מדינה המזוהה עם הלאום היהודי בלבד.
בין המצדדים בגישה זו יש יהודים וערבים המחזיקים בדעה שהזהות הלאומית של המדינה צריכה להיות פוליטית ולא אתנית. לעומתם, יש קבוצות ערבים משכילים המחזיקים בדעה שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת כלל אזרחיה אשר תכיר באוטונומיה תרבותית של כל אחת מקבוצות הלאום: יהודים וערבים.
"במסגרת האוטונומיה התרבותית, כל קבוצה לאומית תנהל, בין היתר, מערכת חינוך נפרדת, ויהיו לה אמצעי תקשורת ציבוריים בשפת הלאום. המשותף לשתי קבוצות הלאום - שהן תהיינה כפופות לחוקי המדינה ולמערכת משפטית אחת, שתפעל על פי עקרונות השוויון המעוגנים בחוקי המדינה שהיא מדינת כלל אזרחיה."*
למגוון הדעות הקיימות בחברה הישראלית בדבר אופייה הרצוי שלמדינת ישראל יש השפעה על המציאות הפוליטית במדינה. השפעה זו באה לידי ביטוי בשיח הציבורי ובקביעת סדר היום הציבורי בנושאים כמו שאלת יחסי דת ומדינה, יחסי ישראל והתפוצות ומעמדם של אורחי המדינה הערבים והדרוזים. בנושאים אלה נדון בפרקים הבאים.