משל המערה הוא משל על חינוך ועל חוסר חינוך. את המשל כתב אפלטון, אך הכוונה לסוקרטס שהיה מורהו של אפלטון. המשל הוא דו-שיח בין אפלטון לתלמידו.
אפלטון  מצייר לתלמיד, מערה. בקצה הפנימי שלה, אנשים שגבם פונה לפתח המערה, הם אסירים שאינם יכולים להפנות את פניהם אל האור. מאחוריהם, יש קיר. כמו פרגוד של מפעיל תיאטרון בובות. מאחורי הפרגוד לכיוון הפתח, מסתובבים אנשים המחזיקים מעין צלמים כמו בתיאטרון בובות. הם מחזיקים אותם מעל החומה. הם גם משמיעים קולות. את הבובות מעבירים הלוך ושוב מעל החומה, כל פעם בובה אחרת בליווי קולות. אור שמש עקיף וקלוש חודר אל המערה. האסירים אינם יודעים שזה אור שמש.
בין השחקנים, לכיוון הפתח, יש לפיד היוצר צללים המוקרנים על קיר המערה. האסירים רואים את הצל של הדמויות.
התלמיד  אומר לאפלטון- "משונה תמונתך ומשונים אסיריך".
אפלטון עונה: "הם דומים לנו. הנמשל הוא בני האדם - האסירים". האסירים הם אנחנו.
"האסירים מרגע לידתם רואים רק צללים. מבחינת האסיר הוא אינו יודע משהו אחר, ולכן הוא מניח שזה מה שיש בעולם.  אם ישאלו את האסיר:  מהו העולם? האסיר יגיד:  דמויות שחורות מרצדות ומשמיעות קולות...
המשל מציג לנו דוגמא של  חיקוי של חיקוי. הבובה שניראית באיור היא חיקוי של חתול אמיתי שנמצא מחוץ למערה. אך האסירים אינם רואים את החיקוי אלא, רק את הצללים. לפיכך המציאות שלהם היא חיקוי של חיקוי.
 

 האסירים במערה רואים רק הצלליות של בובת החתול

 

האסירים מתחילים לדבר, להסיק מסקנות וכ' האנשים מפתחים מדע, תיאוריות וכ'. ולרגע הם אינם מעלים על דעתם שהם ראו בעצם חיקוי של חיקוי.
אם אחד האסירים ישתחרר ולאחר מאמצים מרובים יצליח לראות את ה"בובות"  שאת הצללים שלהם ראה קודם, נשאלת השאלה מה דעתו עליהם, האם לא יאמין שהצללים הם אמיתיים יותר. יש לנו מדרג של הדמויות, אריסטו קורא לזה היש. היש הוא האמיתי. יש דרגות קיום שונות לדברים. הצללים זהו הרובד הנמוך ביותר, אחר כך הבובות ואחר כך הדבר האמיתי.
האסיר לא משתחרר מרצונו הוא מותר מכבליו. יש מישהו שמוביל אותו ומסובב אותו כלפי פתח המערה. כשהוא הוא רואה לראשונה את האור שבחוץ, הוא משוכנע  כי הצללים הם הדבר האמיתי. הם המוכר והידוע מאז היוולדו. וכאשר הוא רואה לראשונה חתול אמיתי מתנפץ כל העולם שהוא הכיר עד כה. הוא מרגיש שהוא חי בעולם של אשליה.
כאשר האסיר שהיה בחוץ חוזר למערה ומספר לחבריו כי ראה את האור בחוץ, וכי המציאות האמיתית היא בחוץ וכאן במערה זו מציאות מזוייפת איש לא מאמין לו והאסירים הורגים אותו. רמז למותו של סוקרטס שהוצא להורג בגלל שאמר את האמת.
אפלטון אמר בתחילת הדברים שזהו משל על חינוך. ולמעשה חינוך הוא דבר שנכפה עלינו כמו האסירים הכבולים.
מבחינת האסיר, הוא אינו חווה את החוויה של השחרור אלא הוא מבולבל.
אך הוא עשה את הצעד הראשון כאשר הוא נמצא עמוק עמוק בתוך המערה = בעולם הטעות והאשלייה, שבה התחיל תהליך של התקרבות לאמת, אך הדרך עוד ארוכה.
גוררים את האסיר בכוח החוצה, והוא רואה לראשונה את אור השמש. קודם כל הוא מסתנוור. זוהי מצוקה פיזית. בהתחלה הוא מחפש את הצללים שאותם הוא מכיר ומבין. הוא מחפש השתקפויות, קשה לו להתבונן בדברים האמיתיים עצמם. הוא מעדיף חשכה על פני האור. הקושי הפיזי שלו הוא גם פסיכולוגי- קשה לו לקבל  את האמת.
אך לאט לאט הוא רוכש את התובנה. בסוף כל התהליך הוא מישיר מבט אל השמש, והוא מסיק שתי מסקנות:

  • השמש הוא הגורם לעונות השנה ולהופעת בעלי החיים וכ' כולם קיימים מכוחו של השמש,
     ולכן בעקיפין כל האובייקטים- הבובות אותם ראה בעקיפין מקורם מהשמש, וכך גם הצללים בעקיפין מקורם מהשמש.

  • הוא יוצר מידרג שבראשו השמש, שיוצרת גופים, אותם מחקים אובייקטים ולבסוף הצללים..
 

משמעות המשל בחיי יום יום הנמשל

היבטים פסיכולוגיים

היבטים דתיים

יהדות
אברהם אבינו משבר את הפסילים של עובדי האלילים כאשר הוא נוכח לדעת שהדרך לאמת היא האמונה באל אחד. השם "תורה" גזור מהמילה אור. פרק א' בבראשית קושר את התהו ובהו לחושך ומציג את עדיפות האור על החושך "וירא אלוהים את האור כי טוב".
המוטיב של האסירים במשל בא לידי ביטוי בעבדות של בני ישראל במצרים. ולכן המוטיב של יציאת מצרים מוזכר רבות בתפילות.
הנביא ישעיהו אומר בפרק ט' פסוק א': "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול; ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם".
המציאות של האסירים היא מציאות של בערות והם אינם זוכים לראות את החוכמה שהיא האור.
הגמרא מתייחסת בחומרה לנבערים. הגמרא משתלחת  קשות בנבערים: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג" (תלמוד בבלי מט ב').
בחברות דתיות קיצוניות כמו "נטורי קרתא" מציגים את החברה החילונית כדבר משוקץ (= צללית בובת החתול במשל) וכך תופסים אותה חברי הקהילה.כאשר אחדים מהם חוזרים בשאלה (משתחררים מהכבלים כמו האסיר) ומספרים על החברה החילונית אומרים להם אתם משקרים...
ראו "זוהמת עמלק" ברשומה מאה שערים.

איסלאם
גם מוחמד מנפץ את הפסילים של עובדי האלילים במכה כאשר הוא נוכח לדעת שהאמת משמעותה אמונה באל אחד.
נצרות
ספר הבשורה על פי יוחנן בפרק א' פסוק 8  מציג את ישו "כאור האמיתי המאיר לכל אדם". בתמונה הנמצאת באפסיס הכנסייה בבית פאגי ישנו ציור המתאר את כניסת ישו לירושלים. כל האנשים מכירים במשיחיותו של ישו, למעט הדמות המכסה פניה, כדי לא להכיר באמת, ולא לראות האור, שהוא ישו. בתפיסה הנוצרית היהדות והיהודים אינם רואים את האור ואינם מוכנים להכיר באמת.

כניסת ישו לירושלים.הדמות המכסה פניה,רמז ליהדות המסרבת לראות את האור ולהכיר במשיחיותו של ישו.

תיירים נוצרים רבים המגיעים לישראל חווים את החוויה של האסירים במערה. הם אינם יודעים כי ישו הנוצרי היה יהודי, נולד יהודי ומת כיהודי מכיוון שבארצות מוצאם לא נאמר להם כי ישו היה יהודי, וכאשר אומרים להם כי ישו היה יהודי- הם אומרים אתה משקר...

הינדואיזם
גם ההינדואיזם גורס שאנו שרויים בחושך והאמת נמצאת באור. המורה הרוחני ההינדי נקרא גורו. המילה गुरू "גורו" מורכבת משתי  מילים "גו" ו- "רו" משמעותם: גו = חושך.  רו = אור. ביחד, "גורו". גורו הוא המורה הרוחני המוציא אותנו מהחושך בו אנו שרויים אל האור.   גם ההינדואיזם וגם הבודהיזם חולקים את התפיסה כי העולם בו אנו חיים אינו אלא, אשלייה.
בודהיזם
בודהה הוא דוגמא קלאסית למשל המערה. בודהה מגיע למסקנה כי העולם בו אנו חיים הוא עולם מזוייף ומתווה למאמיניו את הדרך לאמת.
בודהה היה שרוי כאסיר בארמון . הוריו הראו לו רק את הטוב שיש בעולם ולא אפשרו לו לראות את הרוע בעולם. הוא דומה לאסירים שבמשל הרואים רק מה שכולאיהם רוצים להראות להם. וכאשר בודהה מדבר על הכבלים הוא מדבר על הכבלים של האסירים שהם הבורות. הבורות היא המקור לתשוקות והמאוויים שלנו. התשוקות והמאווים שלנו גורמים לכאב. בודהה מציע דרכים  איך להשתחרר מהכאב.
מבחינה היסטורית בודהה קדם לאפלטון. 
 

פוליטיקה ברמה המקומית
משל המערה בא לידי ביטוי גם בפוליטיקה.ברמה המקומית, האסירים הם אזרחי המדינה. הפוליטיקאים הם הכולאים שלנו ומראים לנו מה שהם רוצים להראות לנו.מעת לעת קם פוליטיקאי המביע דעות שונות מאלו של עמיתיו. כדי לשמר את המצב ולהשאיר את האזרחים בחשיכה, עמיתיו קוראים לו אתה שקרן..
כאשר קמות תנועות מחאה המאיימות על השלטון,הפוליטקאים ממשיכים "להחשיך" את האזרחים ולהציג  את המוחים כשקרנים.
כאשר קמה תנועת "הפנתרים השחורים", גולדה מאיר ראש הממשלה באותם ימים שאלה בזלזול: "מי הם הפנתרים השחורים?"
כך היה עם תנועת המחאה כנגד מחדלי מלחמת יום הכפורים.מוטי אשכנזי הוצג על ידי הפוליטקאים כהזוי...

מדינות ערב
הסיטואציה של משל המערה דומה להפליא למצב בו נתונים תושבי מדינות ערב שבמשך שנים רבות קיבלו ומקבלים מהתקשורת ומהשלטונות תמונה מעוותת של המציאות בישראל ( = צללית בובת החתול במשל). כאשר מגיעים, אם בכלל תיירים מארצות ערב לישראל הם מגלים את האמת.
למרבה הצער, מצרים וירדן שתי המדינות אתם לישראל יש הסכם שלום אינן מעודדות ביקורי תיירים מארצם לישראל ואף מערימות קשיים על אזרחיהן החפצים לבקר בישראל. החשש של השלטונות במדינות אלו שהתיירים (= האסירים במשל ) לאחר שיבקרו בישראל יחשפו את תעמולת הכזב שהופצה ומופצת על ישראל. במשל המערה, דומה הדבר לאסיר שהצליח להשתחרר מהכבלים ראה את האור וכאשר חזר וסיפר לחבריו את האמת הם אומרים לו אתה משקר. כך קורה עם מעט התיירים הערבים המגיעים לישראל, אף אחד לא מאמין לדבריהם.

הסרט "הרקדן האחרון של מאו"
 "הרקדן האחרון של מאו"    Mao's Last Dancer , הסרט האוסטרלי המצויין  של הבמאי Bruce Beresford ברוס ברספורד, מציג מציאות דומה לזו הקיימת במשל המערה.
לי, גבור  הסרט, ויתר הסינים שאינם יכולים לצאת מסין ואינם יודעים דבר וחצי דבר על הקורה בעולם החיצון דומים לאסירים במערה. הם מקבלים את המידע על הנעשה בעולם החיצון מאנשי המפלגה המעוותים אותו בדיוק כמו שתמונת החתול מעוותת ואינה דומה לחתול האמיתי.
מספרים לסינים, כי בסין רמת החיים הגבוהה ביותר בעולם . ואז נשאלת שאלה: היכן היא רמת החיים הנמוכה ביותר בעולם? התשובה לא מפתיעה כלל. באמריקה. שם האנשים חיים בחושך מוחלט ואין להם מה לאכול.
גבור הסרט המגיע לאמריקה ורואה  את חיי השפע רואה את האור. הוא  מבין שרימו אותו והוליכו אותו שולל. הוא אינו רוצה לחזור לסין, למערה.